אני פוגשת גבר נאה ומסודר, בשנות ה-60 לחייו. מרגע הראשון ברור לי שהוא שמח לדבר עם מישהו שמוכן להקשיב . בקושי הספקתי להציג את עצמי ולשאול שאלת פתיחה:
-מה קורה לכם? למה אתם כאן?
הוא מיד התחיל לספר לי את כל סיפור המחלה של אשתו עד הרגע הנתון.
ישבתי מולו והקשבתי. הסתכלתי לו ישר לעיניים, הנהנתי בראש והקשבתי בלי להפריע.
לאחר רבע שעה מ. סיים את סיפורו עם המילים: "זה מה שקורה לנו".
הוא נאנח, הוריד את מבטו והשתתק.
גם אני שתקתי. לא רציתי להפר את הדממה, כי גם היה לי חשוב לתת כבוד לסיפור שלו, וגם רציתי זמן בשבילי. הסתכלתי על מ. והוא הביט בידיים שלו. הקשבתי לתחושה פנימית שלי והרגשתי שהמונולוג הארוך של מ. לא הביא לו הקלה. בעייני הוא נראה כמו בלון נפוח העומד להתפוצץ.
-"אני מבינה שהמצב מאוד לא פשוט" אמרתי. מ. הרים את ראשו והסתכל עלי במבט מבקש(?)
שאלתי את עצמי איך אני יכולה לעזור לו להגיע להרגשה טובה יותר. להמשיך עם השאלות הקשורות למחלה? לפרוגנוזה? זה לא מקל עליו. הוא נראה לי מודע מאוד למה שקורה מבחינה רפואית ואין טעם להתעכב על זה יותר.
-"איך אתה מתמודד עם כל זה?" שאלתי את מ..
-"אני לא מתמודד!" צעק מ. "איך אפשר להתמודד עם כל זה?" הוסיף מ. והתפרץ בבכי. דמעות הרטיבו את פניו. הוא ניסה לנגבם לשב, כי הם זלגו ללא הפסק.
הבאתי למ. מפיות. הר שלם של מפיות רטובות נוצר על השולחן תרם הצליח מ. לייבש את דמעותיו. אחרי חמש דקות של בכי מר ואין ספור מפיות מ. נרגע, נאנח בפעם נוספת (עם הקלה?) ואמר:
-"אני כל הזמן נמצא איתה, מדבר איתה, מחבק אותה. זה עושה לי טוב." מ. התרווח על הכיסא והמשיך:
-"אשתי אישה חכמה וחזקה והיא מחזקת אותי.(פאוזה) אני לא מתאר את חיי בלעדיה".
שתיקה ארוכה. אני שוקלת את הצד הבא שלי. את משפטו האחרון של מ. אני מפרשת כי שאלה או בקשת עצה מה לעשות אחר כך. הרי הוא לא אמר שהוא רוצה למות. הוא אמר שהוא לא יודע איך לחיות. אני מתחילה בזהירות:
-"לפי איך שאתה מתאר את אשתך, אני מבינה שהיא באמת אישה מיוחדת, חזקה וחכמה (חוזרת על דבריו). האם יש דברים שלמדת ממנה?" לפי הפנים שלו, שמיד האירו, הבנתי שפגעתי בול!
-"בוודאי שלמדתי! היא תמיד עזרה ותמכה בי. היא עד היום לא רק מצליחה לשמור על מצב רוחה, אלא גם מחזקת אותי כל הזמן. היא מלמדת ומסבירה לי איך אני צריך לפעול בכל השלבים של המחלה, (פאוזה קצרה) גם בזמן הקרוב, כשיעבירו אותה להוספיס, וגם אחר כך".
-" יש עוד משהו שלמדת ממנה?" שאלתי.
מ. שותק כמה שניות ואז עונה:
-" הכי חשוב זה לא לוותר. לא משנה מה המצב – לקבל אותו ולהמשיך הלה. ועוד משהו, היא לימדה אותי למצוא משהו טוב בכל סיטואציה." מ. נעצר ופתאום אמר:
-" ראית איזה ים יפה רואים מהחלון שלכם? אולי אעבור לחיפה שאוכל לטייל לאורך החוף? אני ואשתי אהבנו לבוא לים. ים מרגיע אותי." מ. שוב נאנח, אבל הפעם הייתי בטוחה שזאת הייתה אנחה אחרת. הפנים שלו היו רגועות. גופו היה רפוי ובמבטו הכאב פינה את מקומו לגעגוע.
-" אני בטוח שיהיה נחמד לחיות ליד הים." הוא מוסיף. פתאום מ. הסתכל בשעונו ואמר:
-" לא שמתי לב שעבר כל כך הרבה זמן. אני צריך לחזור לאשתי. אני מודה לך מאוד על השיחה. היה לי נעים מאוד לדבר עם אדם כמוך. תודה רבה!"
מ. חייך, לחץ את ידי ובהליכה מהירה ניכנס לחדרה של אשתו ואני נשארתי לשבת ליד החלון ולחשוב על השיחה. בעייני רוחי ראיתי את מ. מטייל על ספת הים ומספר לכל מי שמוכן לשמוע על אשתו. על אותה אישה נהדרת שלימדה אותו את כל הדברים הכי חשובים. ואולי בתוך לבו, יחד עם געגוע, הוא מרגיש קצת בר מזל, כי למרות שלא האמין בהתחלה, הצליח להשלים עם מצבו החדש והמשיך בחייו.