לדברי טולסטוי, רק אמונה באלוהים עוזרת לאדם למצוא את משמעות החיים. לאחר שיקול דעת ארוך, הוא מגיע למסקנה שהאמונה היא שנותנת לחיים " משמעות שלא נהרסת על ידי סבל, ייסורים ומוות"
"מותו של איוון איליץ'", שנכתב על ידי לב טולסטוי בשנת 1886 ועבודה זו שייכת לקטגוריה של קיומיות, כיוון שהיא מתייחסת למוות כחרדה קיומית בסיסית של הקיום האנושי, וזה אופייני לפילוסופיה קיומית.
הסיפור מתחיל עם הידיעה על מותו של איוון איליץ', שנודעת לעמיתיו, חברי בית המשפט והתובע מעיתון הבוקר, בעת שהיו יחד במשרד בזמן הפסקה. טולסטוי כאמן מתאר את המוגבלות, חוסר היכולת להזדהות ומאפייני חוסר הרגישות של הדמויות: כל אחד מהם, ברגע שנודע לו על מותו של "חברו", המחשבה הראשונה שלו היא על השינויים האפשריים במערכת המשפטית בזכות המקום שהתפנה.
גיבור הסיפור איוון איליץ', אדם רגיל שעובד בבית המשפט, לא מצויר כדמות שלילית. זוהי דמות של אדם שדומה לאנשים אחרים "כמו כולם".
"ההיסטוריה של קורות החיים של איוון איליץ'הייתה פשוטה ורגילה ביותר."
מוטיב בינוניות ואוניברסליות חוזר ונשנה שוב ושוב, לא רק בהקשר לחייו של הגיבור. אפילו מת, לפי תיאורו של המחבר, אינו שונה מכל המתים.
- "איש מת שוכב, כפי שמתים תמיד שוכבים, ומבליט את מצחו כמו כל המתים, מצח שעווה צהוב ...".
לפי הנורמות החברתיות איוון איליץ'היה אדם עליז וחברותי בחברה, וקפדן ורשמי בעבודתו. לאורך כל חייו, איוון איליץ כיבד ונמשך "כמו זבוב לאור' אל מכובדי החברה. הוא תמיד חיפש את האישור שלהם וניסה להתאים לנורמות המוסר שלהם. הייתה חשיבות לחיצוניות על פני הפנימיות. כל מה שיכול להיחשב כלא מוסרי, אבל נעשה "בידיים נקיות, חולצה נקייה ומילים בצרפתית," אושר, ולכן נחשב מקובל. אבל לנוכח פני המוות, השקר המקובל מתברר כ"לא זה" ומתפורר לאבק.
במסגרת תפקידו כשופט בוחן, איוון איליץ' שולט במיומנות 'הדחקת כל הנסיבות מעצמו, שאינן קשורות לשירות ולהפיכה של כל מקרה מורכב לצורה שבה ההתעסקות בו באה לכלל ביטוי באופן חיצוני על נייר, ושאינם נכללים לחלוטין בדעתו האישית, והכי חשוב, מאפשר לקיים את כל הנהלים הנדרשים ". בביטול היחס האישי-רגשי למקרים שמתרחשים בבית המשפט ובלי להרגיש בחוסר הטבעיות של העבודה החדשה שלו, איוון איליץ מחשיב אותה די אטרקטיבית ומעניינת. האטרקטיביות העיקרית הייתה ההבנה של הכוח, שהוא הרגיש שיש לו עכשיו "כולם, ללא יוצא מן הכלל, האנשים החשובים ביותר, צדקנים, כולם בידיים שלו". כל העלאה בתפקיד לוותה בצבירה גדולה עוד יותר של כוח "כאפשרות להרוס כל אדם."
איוון איליץ'חולה במחלה חשוכת מרפא, ומודעות למוות מהיר וקרוב מאלצת אותו לשנות את מבטו על החיים שלו, להעריך אותם מחדש ולהגיע למסקנה על חוסר הערך וחוסר המשמעות של החיים. המשמעות של חייו התמקדה בעבודתו המונוטונית ובבילויים. הוא לא אהב את אשתו, המשפחה לא היתה אצלו ערך, להועיל לחברה הוא לא שאף ולא האמין באלוהים. כתוצאה מכך, כאשר מתקרבת שעת המוות, איוון איליץ' הרגיש מאוכזב מחייו, כי הוא חי את חייו לא כפי שהיה צריך.
בנוסף, הוא סובל קשות מפחד המוות, שבא לכלל ביטוי במילים הבאות: "אם אני לא אהיה, מה יהיה? כלום לא יהיה? אז איפה אני אהיה כשאני לא אהיה? האם זה מוות? לא, לא רוצה". מילים אלה מבטאות את היחס למוות שמקובל בכל החברות המערביות.
טולסטוי מתאר את המוות לא כמושג מופשט, אלא כתהליך גופני, ביולוגי. הוא מתאר בפירוט את הסימפטומים של המחלה. איוון איליץ' מרגיש את המוות הפיזי כמו "משהו נורא ואיום, בלתי מתקבל על הדעת, שגדל בו ומוצץ את כוחו ללא הרף ומושך אותו אל הבלתי ידוע."
טולסטוי מתאר בפירוט את כל תהליך הדלדול וההתייבשות של הגוף, החולשה, בעיות העיכול והשינה.
מוות, לעומת זאת, בא לכלל ביטוי לא רק בכאב הגוף הנחלש מיום ליום, בחולשה ובטומאה, אלא כבשורה. זה הופך לאובססיה, אשר מובילה אותו לייאוש. "איוון איליץ'... הדף את המחשבות על המוות, אבל המוות המשיך בשלו, והוא בא ונעמד מולו והביט בו ישירות, והוא קפא וכבה האור בעיניו".
"והחלק הכי גרוע הוא שהמוות משך את תשומת ליבו אליו, לא כדי שהוא יעשה משהו, אלא רק בשביל להביט למוות ישירות לתוך עיניו, יביט בו ולא יעשה דבר, יביט מיוסר להחריד. "
- "זה עבר דרך הכל, ושום דבר לא יכול להאפיל עליו."
- "פתאום חלף המוות דרך המסך, והוא ראה אותו."
- "המוות מסתכל עליו מבעד לפרחים."
עם המודעות וההכרה בחוסר התקווה של מצבו, גוברת בנפשו של איוון איליץ תחושת כאב ושנאה כלפי אחרים.
הסיפור מתאר את ההיסטוריה של מחלתו של האדם, ייסורים נוראיים לפני המוות והמוות עצמו.
- "החיים הם סדרה של סבל גובר, שמתקדם במהירות גבוהה יותר ויותר לקראת הסבל הנוראי מכל." אבל המחלה והסבל הפיזי של הגיבור הם במישור החיצוני בלבד, שמסתיר מתחתיו תהליך של התחדשות הרוחנית של הגיבור.
מעונה על ידי הכאב והבדידות, שואל איוון איליץ שאלות בלתי פתורות: - "על מה כל הזוועה הזאת? זה לא יכול להיות שהחיים מגעילים כל כך וחסרי משמעות".
"-אולי אני לא חייתי כמו שצריך?"
- "ומיד היה מדחיק מעצמו את הפתרון היחידי של סוד החיים והמוות כמשהו בלתי אפשרי"
הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי ביטא בסיפור "מותו של איוון איליץ'" אחד מעקרונות היסוד של פילוסופיה האקזיסטנציאליסטית על כך שמוות הוא מצב גבול של קיום אנושי, יש לו השפעה עצומה על היחס של האדם לחיים, והוא מכריח אותו לחשוב מחדש עליהם. איוון איליץ' שינה מבטו על חייו, והחל תופס את העולם באופן שונה.
העלילה מצביעה על הבנת שקריות הקיום שלו, ועל תובנה קיומית אשר מתרחשת על סף מוות, מלווה בהתעוררות היכולת של הגיבור להרגיש. המחלה המתפתחת, לא רק הורסת את כל הנעימות וחשיבות של האירועים, אלא גם מטילה ספק במשמעות החיים בכלל.
רק כשאיוון איליץ'מודה שהחיים שלו לא היו נכונים, חוץ מכמה נקודות מרוחקות בהירות בילדותו, כאשר הוא נוטש כל ניסיון למצוא הצדקה לחיים אנוכיים ושקריים, הוא - "זוחל דרך חור שחור" - לאור. שנאה וכעס נסוגים, הוא מרגיש תחושה של חמלה כלפי הבן-תלמיד גימנסיה המנשק את ידו, ולאשתו, שהסתכלה עליו במבט נואש. זה לא רק שינוי מוסרי אלא גם התחדשות והתגברות על הפחד ממוות.
ייסוריו של איוון איליץ' בשעות האחרונות מזכירים ייסורי לידה: "הוא פירפר בזמן שנידחף על ידי כוח בלתי נראה לתוך שק שחור...הוא הרגיש ייסורים, גם בגלל שדוחפים אותו לחור השחור, ועוד יותר בגלל חוסר מסוגלותו להשתחל לתוכו."
המוות מביא הקלה מבורכת: "איוון איליץ' נפל וראה את האור, ונגלה לו שחייו לא הי כפי שצריך היה שיהיו, אבל זה עדיין בר שינוי." - זה משחרר את הגיבור לא רק מכאב פיזי, אלא גם מהשקרים ומהתפיסות המוטעות שנחשבו כחיים די הגונים ומכובדים.
טולסטוי מראה כמה זקוק האדם בשלב האחרון של מחלתו, ליחס רגיש ואנושי. כלומר, בשלב זה, יש לו השפעה טיפולית משמעותית להקל על הסבל הנפשי והפיזי.
גראסים הוא האדם היחיד בסביבתו של איוון איליץ', שמסוגל לתת יחס כזה. גראסים הוא פשוט וכנה, מתייחס לגוסס בצורה טבעית ופשוטה, עם טוב הלב הרגיל שלו ואנושיות עמוקה. כאשר איוון איליץ'אומר לגראסים: "אני חושב שזה לא נעים לך" ומתנצל על הטרחה הנגרמת עקב מחלתו, גראסים עונה: "למה שלא אטרח? אתה חולה." יחס כזה נחוץ לכל חולה.
גראסים מתייחס למוות ולסבל שנגרם על ידי המחלה הסופנית בפשטות. הוא אינו מפחד מהם, ולא מתבצר מפני המוות. זה מבדיל אותו מכל הדמויות האחרות, אשר מרחיקות עצמן מן המוות בכלל ומתהליך הגסיסה של האדם האהוב בפרט.
בסיפור של טולסטוי מתבטאת הגישה המקובלת בחברה הרוסית באותו הזמן ואשר שוררת עד היום: מגמה של טאבו בנוגע למוות, כלומר, הפיכתו של המוות למשהו אסור, שאי אפשר לדבר עליו בגלוי, יש להימנע מדיבורים על מוות, ולהימנע מלהזכיר בשיחה את המילה "מוות".
זה גם ממחיש את הפחד ממוות, שאחד מביטויו בחברה בזמן ההוא היה להסתיר את האמת מן החולה הסופני ולא לידע אותו על האבחנה שלו. הסתרת האמת "השקר המקובל על כולם, שהוא רק חולה ולא גוסס" מסבה סבל למטופל.
את הסבל שמתואר בסיפור, אין האדם יכול לשרוד לבד, ללא עזרה מבחוץ. השתיקה וההתחמקות משיחה ישירה וישרה מובילה לניכור, בידוד ובדידותו של החולה. גישה כזו לאנשים חולים במחלה סופנית, אל מצבם ובעיותיהם היא אחד הקריטריונים המובהקים של רמת החיים הסוציאליים של החברה בכללותה.
- "הנה מה טוב וכמה שזה קל, הוא חשב." במקום מוות היה אור.
המחשבות האחרונות של הגיבור - "איזו שמחה! המוות נעלם! הוא לא קיים יותר" הם סימן שעבר שינוי רוחני.